שער 46 מבקש מאיתנו להתמסר. הוא מונע מהנחישות שלנו להתקדם מתחנה לתחנה בחיינו, והבחירה שלנו לעשות את המאמץ הנדרש כדי שהדברים אכן יקרו. ההתייחסות אל הגוף שלנו כמקדש, ולכן איכות החיים נחווית דרך הגוף הפיזי.
בשלב זה, כבר ברור לכל מי שכאן שהגוף הוא כלי הרכב שמסיע אותנו, ומרכז הזהות, הכיוון והאהבה הוא המקום בו יושב "הנהג" שמכוון אותנו. זהו גם המקום שבו נמצא המגנטיק מונופול, החלק שמחבר יחד את המודע והלא מודע, הדיזיין והפרסונליטי, היין והיאנג. בלעדיו שני החלקים שלנו לא "יתחברו". והרי בעולם הזה אנחנו לא יכולים להיות גוף ללא תודעה, וגם לא תודעה בלי גוף J.
הצלחה או כישלון תלויים בנחישות של האני העליון. החיבור עם אחרים הוא רוחני, וניתן להערכה רק כשתהליך הגילוי מסתיים. ללא התמסרות נרגיש משברים שיתישו אותנו, או שנתחיל תהליכים ולא נצליח להשלים אותם.
אהבת הגוף היא אהבת כלי הרכב שלנו!
בעולם של היום אנו חווים הרבה עיוותים וכשלים ביכולת שלנו לאהוב את הגוף. זה יכול להיות בגלל משקל, בצורה של האף, בגלל גיל או קמטים, גובה, צבע העור ועוד אינספור אלמנטים, שמגדירים את הגוף הפיזי, את כלי הרכב שקיבלנו.
לכן, האתגר כאן הוא כפול: לקבל, לסמוך ולאהוב את הגוף שלנו, לטפח אותו כמיטב יכולתנו, להוקיר אותו, לכבד אותו, לטפל בו ולתת לו את תשומת הלב הראויה. ויחד עם זאת, להבין שהוא יודע טוב מאיתנו לאן עלינו להגיע, לכן עצם הטיפוח שלו מאפשר לנו להתמסר למסע הייחודי שלנו, ליהנות בתוכו, לסמוך עליו ועל היקום שברא אותנו, ולהירגע אל תוך המסע.
אז למה השער הזה נקרא 'נחישות'?
כי האמת היא שלגוף שלנו אין באמת ברירה. מהרגע שנוצרנו הוא מעוצב להוביל אותנו, לכוון אותנו ולחבר אותנו לנתיב הייחודי שלנו בעולם. הוא נחוש לעשות את זה. עלינו "רק" לסמוך עליו ולהתמסר לדרך ולחוויות. הצלחה או כישלון יתבססו על נחישות העצמי הגבוה שלנו, וההקשבה לג'י.פי.אס הפנימי שיכוון אותנו מתחנה לתחנה בחיים.
השיעורים שנלמד בדרך הופכים להיות חוכמה, אותה נחלוק עם אחרים. אותם שיעורים נגזרים מהנחישות והקליטה שלנו של החוויה כפי שנעבור דרכה. לכן, עלינו ללמוד לסמוך על הגוף שלנו, שיציב אותנו פיזית במקום הנכון ובזמן הנכון, כדי שהקסם יתרחש.
שאלה שכדאי לשאול את עצמנו: עד כמה אנו מכבדים את הגוף? עד כמה אנו מודות לו על היכולות המופלאות שלו? ועד כמה אנו נחושים ונחושות להתמסר אליו כסמכות פנימית בחיינו?
