המאמר הזה עוסק בהבדל בין יעדים למטרות.
אם חושבים על זה בהקשר של סיפור יציאת מצרים, יש כל כך הרבה דברים שהיו עלולים להשתבש.
למשל, אם היו מתעקשים שכל בני ישראל ייצאו ממצרים, ומחכים לכולם, מנסים לשכנע, לתגמל, להפחיד…
אבל ידוע שרק אחד מתוך חמישה באמת יצא!
כלומר, 20% מבני ישראל נענו לקריאה לצאת ממצרים.
תכל'ס מצחיק לראות את זה בקונטקסט של פארטו (20-80), כי הם אותם 20% של השבטים השונים שהקימו את הזהות והעם היהודי.
אז היעד אולי היה שתהיה יציאת מצרים מלאה, אבל גם אם היעד הזה לא הושג במלואו, עדיין ממשיכים אל עבר המטרה החשובה יותר.
האם ויתרו על אותם 80%? ייתכן. אולי באמת היה אפשר לחלץ משם קצת יותר אם היו עושים יותר עבודת שכנוע, אבל כאן שוב נכנסת האחריות האישית שמוזכרת שוב ושוב בסיפורי התנ"ך.
משהו קורה, הזדמנות מגיעה, ועליך לומר לה כן או לא (ועד כאן התאפקתי ולא הזכרתי את העיצוב האנושי והסמכות הפנימית, אבל היא משתלבת באופן כל כך מרתק בסיפור ).
נמשיך?
מה זה אומר להסתובב 40 שנים במדבר?
זה אומר להיות בשום-מקום במשך דור.
למה?
כי יש תהליך של De-conditioning, ניתוק מהתניות שחייבים לעבור. אין מצב שאוכלוסייה שלמה שחיה חיים של עבדות תוכל להפוך באופן מיידי לעצמאית.
צריך ללמוד להילחם עבור מה שחשוב, צריך להבין אילו יכולות יש לנו, מי המנהיגים המובילים, מה נדרש כדי להתקיים, במי נדרש לתמוך, מהם הערכים המשותפים שמגדירים אותנו, איך לקבל החלטות שאינן מגיעות מסמכות חיצונית.
התהליך הזה חיוני. זה כמו התאים שמתחלפים בגוף שלנו במטרה להתנתק מהטבעות אנרגטיות שאינן משרתות את האני החדש שלנו.
וזה תהליך ממש לא פשוט!
כי המיינד, האוטומטים, ההרגלים וההתניות חזקים מאד. ומה שנראה למחשבה חשוב הופך להיות האמת בחיינו.
לכן, אותם א.נשים שיצאו ממצרים הם לא אותם אנשים שהגיעו אל הארץ המובטחת. הם מכונים בלשון חז"ל "דור המדבר", והדור החדש הוא זה שזכה להגיע אל ארץ כנען.
בהקשר של המאמר הזה – היעד היה להתנקות מתודעת העבדות כדי לקיים את המטרה הגדולה של הגעה אל ארץ ישראל.
ודוגמה אחרונה להבדל בין יעדים למטרות בקונטקסט של העיצוב האנושי ויציאת מצרים: עגל הזהב.
אחרי שקיבלו את התורה ומשה עלה אל ההר כדי להביא את לוחות הברית, הם יוצרים לעצמם פסל מצופה זהב (אומרים שריתכו את התכשיטים שהיו להם). הסיבה כנראה תלויה בחוסר האמונה וחוסר היכולת להאמין במשהו שאינו מוחשי, כי מה זה אומר אלוהים שאי אפשר לראות?
אז ההרגלים הישנים והאמונות הקודמות גרמו לבני ישראל לנצל את הפירצה הראשונה שהתאפשרה ולחזור אל המוכר והידוע.
מה זה אומר להאמין במשהו שאינו ניתן "להוכחה"?
זה אומר להיות ב-Trust, לדעת שלא הגענו לכאן סתם, ויש לנו חלק בסיפור הגדול, בתכנית של היקום.
העונש על חטא עגל הזהב היה אכזרי. משה שרף אותו ופיזר את האפר במים, מה שגרם למגיפה. ובנוסף, בני לוי, שלא הצטרפו לחגיגה, צוו להרוג את כל החוטאים, כ-3000 איש ואישה.
מה קורה לנו כשאנחנו מאבדים אמון?
מה קורה כשאנחנו מתמקדים ביעדים קצרי הטווח, ולא מחוברים למטרה הגבוהה?
מה קורה כשזה לוקח "יותר מדי" זמן עד שהעסק מתחיל להיות רווחי, עד שמוצאים זוגיות מכבדת, עד שהרצונות שלנו מתממשים?
עד כמה אנחנו שומרים על האמת שלנו ועל הערכים שמובילים אותנו מול האתגרים והקשיים של חיי היומיום?
כל סיפורי התנ"ך מחזירים אותנו אל האמונה בתכנית הגדולה.
גם העיצוב האנושי מזכיר לנו בדיוק את אותם דברים: אנחנו כאן מאיזושהי סיבה שאין לנו מושג מהי, אבל אם נסכים לסמוך על עצמנו, נהיה על הנתיב שיוביל אותנו אל הארץ המובטחת.
(נכתב גם בהקשר לקרוס EDEN שלי)
