קסם

Black-Magic-Love-Spells
ביום ההולדת ה-18 היא שינתה את שמה.
זה לא היה צעד של התרסה, אפילו לא משהו של קריאה לעזרה.
היא פשוט ידעה.
היא זוכרת את הפעם הראשונה, כתינוקת, שפנו אליה בשמה.
היא שכבה מכורבלת בחיקה של אמה האהובה, רגועה ושלווה, והשכנה, שהייתה גם החברה הכי טובה של אמא שלה, נכנסה לברך על התינוקת החדשה שהצטרפה למשפחת חריש.
איזו מתוקה. איך קראתם לה?
ליבי, ענתה אמה.
איזה שם יפה.
"את ממש חמודה ליבי קטנה", פנתה אליה השכנה.
והיא, בעיניים פקוחות לרווחה שלא ממש מזהות אבל לומדות את קווי המתאר של כל מה שסביבה, הבינה כבר אז שמשהו לא בסדר.
מסתכלים עליה,
מדברים אליה,
מחייכים אליה,
אבל זו לא היא.
היא לא ליבי.
 
כך עברו השנים.
היא הלכה לגן עם השם ליבי חריש,
המשיכה לבית הספר היסודי ואז לתיכון,
הלכה לצופים,
יצאה למסיבות עם חברים,
אפילו נסעה לחו"ל עם דרכון שבו היה רשום השם ליבי.
אמא שלה קראה לה ליבוש,
החברים לפעמים צחקו וקראו לה ביבוש, אבל בהרבה האהבה.
ולה לא היה אכפת.
כי היא ידעה.
והיא חיכתה.
 
היה ברור לה, שעד שהשם הנכון לא יגיע אליה, היא תמשיך להרגיש מוזר, כאילו מסתובבת בעולם עם חליפה שאינה תפורה למידותיה, כאילו מדברים אליה והיא אוויר – לא מצליחה להרגיש, לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה להבין למה היא אמורה להגיב…
 
והיא ידעה שלקראת יום ההולדת ה-18 היא תקבל את המתנה הכי גדולה בעולם, המתנה שהיא מחכה לה מיום היוולדה – היא תקבל את השם שלה!
 
יום ההולדת התקרב, הרבה תכונה הורגשה באוויר אבל לא אמרו לה כלום. התלחשויות בין החברות, שיחות שפסקו כשהתקרבה, רחש בחש מסביבה. ואז, אחד החברים הזמין את כולם למסיבה אצלו בבית, כמה ימים לפני יום ההולדת שלה.
זה היה מוזר, כי הוא אף פעם לא עשה אצלו מסיבות בעבר, אבל היא לא עצרה לחשוב, וכמובן ששמחה ללכת.
החברה הכי טובה שלה, מיכל, הגיעה לאסוף אותה, ובזמן שהיא התארגנה, ישבה עם אמה של ליבי בסלון והן ממשיכות להתלחש ביניהן. ליבי ניסתה לשמוע מחדרה על מה הן משוחחות, אבל היה ממש קשה לקלוט את המילים. הן דיברו ממש בשקט, כלוחשות סוד.
ואז, אחרי שיצאו והתחילו ללכת לכיוון ביתו של החבר, כמה דקות לפני שהגיעו אליו, אמרה מיכל: אויששש, שכחתי אצלך את המפתחות! אני חייבת לחזור, אחרת לא אוכל להיכנס הביתה.
מה, לחזור את כל הדרך עכשיו?
כן, אין ברירה.
טוב, חוזרות.
כשהגיעו חזרה לביתה של ליבי, חיכו לה שם כל החברים!
מסתבר, שהם רקחו מזימה בשיתוף ההורים, ועשו לה מסיבת הפתעה אצלה בבית. המסיבה אצל החבר הייתה רק תירוץ ששימש אותם להוציא אותה משם בזמן שכולם מגיעים.
 
זה היה אחד הערבים המרגשים בחייה,
כולם ברכו אותה, חיבקו אותה, רקדו איתה.
ליבי, את נהדרת,
ליבי, את מלכה,
ליבי אין כמוך,
ליבי את חברה טובה, בת מקסימה, בנאדם מיוחד,
ליבי, אנחנו אוהבים אותך!
 
והיא יושבת שם, שומעת את כל הברכות, מחייכת אליהם בחזרה באהבה, ומרגישה שאף אחת מהברכות האלו לא באמת שלה…
שהיא סוג של זיוף,
שכל החיים שלה רמאות אחת גדולה,
שכל האנשים שסביבה אוהבים מישהי אחרת,
וזו לא היא,
ולה אין את מי לאהוב,
כי רק היא יודעת שהיא בכלל לא ליבי, אבל היא גם לא יודעת מי היא באמת.
 
בלילה ההוא היא לא הצליחה להירדם.
זו לא הייתה התרגשות.
זו הייתה ציפייה.
היא הבינה שהתשובה מגיעה אליה, ואין מצב שאחרי חיים שלמים של המתנה היא תפספס את מה שבא.
והיא צדקה.
 
זה קרה ממש לפנות בוקר, כשהשמיים התחילו להחליף צבע משחור לכחול, ומכחול לאפור.
פתאום התיישבה על אדן החלון שלה ציפור.
זו הייתה ציפור מהסוג שליבי לא ראתה מעולם.
נראה היה שהציפור מחליפה צבעים,
מכחול מתכתי לירוק, מירוק לאפור, מאפור לשחור, משחור שוב לכחול.
וכל הזמן הזה היא שרה.
כאילו מברכת את היום החדש,
כאילו מסמנת את מגוון הצבעים, האפשרויות, החופש כל מה שעמוק עמוק בלב ליבי ידעה, רק שלא היו לה את המילים הנכונות.
והציפור שרה:
את חופשיה, את יקרה, את חשובה.
ואז הגיעה התשובה:
את קסם האהבה.
 
ביום הולדתה ה-18 ניגשה ליבי חריש למשרד הפנים בהתרגשות ובגאווה, ושינתה את שמה ל'קסם'.
 
ומאז היא לא מפסיקה לחולל קסמים של אהבה בכל מקום שבו היא נמצאת.
<3

מוזמנים לשתף:

מוזמנים ליצור איתי קשר