מיס אמריקה של שכונה ג'

red rose
כבר כמה שנים היא הולכת בצד השני של המדרכה
הראש מורכן, הידיים צמודות לצידי הגוף, עוצרת את הנשימה כדי להתנתק, מתפללת כל בוקר להצליח לצאת מהשכונה בלי שירגישו בה.
מילא הבושה… הטכניקה של עיניים באדמה שהיא שיכללה לאורך השנים עוזרת בזה. אבל הפחד… הפחד שמישהו יעצור אותה פתאום וישאל…
יש לה דוקטורט בלהעלים את עצמה.
פרופסורה בלהיות שקופה
ועדיין הפחד לא מרפה.
כי מכל הדברים בעולם יש רק משהו אחד שעליו היא לא מוכנה לדבר. ודווקא – דווקא! על זה כולם שואלים. שאלות מתנחמדות כאלו, תמימות, מה עם… איך הוא… מה איתך… והיא רק רוצה לצרוח "תעזבו אותי!!" תצאו לי מהווריד, תצאו לי מהחיים, תצאו לי מהנשמה. תצאו.
אבל היא לא אומרת כלום.
פוחדת.
בורחת
מעלימה את עצמה,
מנסה להיות שקופה…
היא כבר יודעת בדיוק כמה מרצפות יש במדרכה, ספרה כבר מיליון פעמים את הקווים, יודעת להיזהר מכל הבורות שהזמן שרטט בדרכה, הולכת מהר, כמעט בריצה, כדי להתרחק.
פעם, לפני שהכל התהפך, קראו לה בשכונה "מיס אמריקה". היא הייתה הנסיכה, המלכה, אשת העולם הגדול, כולם רצו לשמוע מה היא חושבת על ההוא ומה יש לה להגיד על ההיא, מי זכה באוסקר ומי לבשה את השמלה המזעזעת ביותר בטקס ומה החריב הטורנדו בצפון אמריקה ולמה יש מהומות בצרפת ומה בדיוק קרה שם בסין עם הטנקים ולמה הפצצנו בסודן וכמה המלכה של הצורר מסוריה יפה ואיך זה יכול להיות שהנסיך הבריטי התחפש לנאצי ומה קורה עם הקוטב הצפוני ועם המעבורת שנשלחה למאדים וכל הרכילויות על הביקור של אלטון ג'ון ומה בדיוק קרה עם הבן של ביבי ושרה… הכל היא ידעה. הכל.
איך שהיא ידעה לספר סיפור, ללגלג בעדינות, להיות צינית במקומות הנכונים, לעורר סקרנות, להצחיק, לגרום להם להרגיש כאילו הם שם יחד איתה בכל המקומות הכי רחוקים שיש מהשכונה.
מיס אמריקה של שכונה ג'.
היה לה שולחן קבוע בקפה. פעם קראו לו "הקפה". בשנה האחרונה הגיעה איזו רשת וניסתה להביא ניחוח של חוץ לארץ. זה לא הצליח וז'וז'ו מזל-טוב מהבלוקים הגבוהים קנה את המקום וסידר אותו כמו פעם, אפילו את השולחן שלה החזיר לאותו המקום.
כל פעם שהייתה יורדת לקפה, היו מתיישבים סביבה החברים והשכנים ושואלים מה קורה, תני לנו תקציר על הדברים החשובים בעולם, תביאי לנו ניחוח של אמריקה.
והיא, במבטא בריטי כבד, הייתה מעדכנת אותם במה שהיה חשוב. זה אולי לא מה שהיה חשוב בחדשות, אבל זה היה חשוב לחברים מהשכונה.
ככה כמה פעמים בשבוע היא הייתה מספרת את הסיפורים שלה, מצחיקה את כולם, לפעמים גורמת להם להוריד דמעה, ותמיד תמיד מרגישה אהובה וחשובה.
מי היה מאמין שהיא תמצא את עצמה במקום הזה, שרק תרצה להיעלם.
כי את הסיפור הזה היא מספרת רק לעצמה. לא משתפת אף אחד אחר. בסיפור הזה אין זוהר ושמלות נוצצות, אין כוכבי קולנוע ואנשים חשובים, אין אסונות טבע וגיבורים שמצילים אנשים בסוף העולם. אין כלום. רק היא והוא.
ומה כבר יש לה לספר?
חיכיתי לו שנים, הוא בא כמו אור מעולם אחר ואז הוא הלך. זהו. איננו יותר.
והיא?
היא יודעת שלעולם לא יהיה לה סיפור יותר עצוב לספר…

מוזמנים לשתף:

מוזמנים ליצור איתי קשר