מה אתם עושים עם המתנות שקיבלתם?

14589870_10154596834871484_7710085324557971763_o

כשהייתי בתיכון הגיעה לכיתה ילדה חדשה.
היא לא הייתה יפה במיוחד, לא חכמה במיוחד, אפילו לא נחמדה במיוחד.
לא היה בה שום דבר מיוחד.
ככה היא הרגישה.
ככה היא התנהגה.
רק דבר אחד היה לה –
היא אהבה לרקוד.
והייתה ממש טובה בזה.
כל כך טובה, עד שההורים שלה בנו לה בבית סטודיו קטן
שבו היא התאמנה כל יום.
שעות על גבי שעות עם עצמה ועם המוזיקה.
בלט, סטפס, אפילו פלמנקו עם הקסטנייטות והשמלות המרהיבות
אף אחד בכיתה לא ידע שהיא רוקדת
היא לא הייתה יפה במיוחד
לא חכמה במיוחד
לא נחמדה במיוחד
ולא מקובלת במיוחד
והיא הייתה כל כך ביישנית, בקושי השתתפה במסיבות הכיתה,
מחכה לרגע שבו יזמינו אותה לרקוד,
שיתנו לה סוף סוף לצאת אל מרכז הרחבה
להראות את מה שהיא יודעת לעשות.
אבל זה לא קרה.
קראו לה נאוה, והיא גרה באזור שלי ברעננה.
שנה שלמה הלכתי איתה כל יום הביתה.
ולא הבנתי אותה.
היא בחרה בי להיות החברה הכמעט יחידה שלה
ואני, בגיל טיפשעשרה מאד מטופש לא ראיתי, לא הבנתי,
היא נראתה לי לא שייכת
ואני… כל כך רציתי להיות שייכת.
הייתי עסוקה בלהיות שייכת, להיות חלק מהחבורה, להיות בכל המסיבות,
יום אחד היא אמרה לי משפט שאף אחד לא אמר לי קודם:
"אני מעריצה אותך"
זה רגע שלא אשכח בחיים!
היינו בדרך הביתה מעוד יום ארוך ומשעמם בתיכון, ופתאום היא אמרה לי את המשפט הזה. פשוט נעצרתי במקום. כאילו מישהו שתל אותי באמצע הרחוב. כל כך נדהמתי… אותי??!! היא מעריצה אותי??!!! איך זה יכול להיות?
אני, שאני ממש לא הכי יפה
אני, שאני ממש לא הכי מקובלת
אני, שאני ממש לא הכי רזה ולא הכי חכמה ולא הכי מוכשרת בשום דבר…
אותי?!! אותי היא מעריצה??!!!
ואם היא מעריצה אותי, סתם אחת בינונית ולא מיוחדת, אז מה זה אומר עליה? אם אני הדמות להערצה אז כמה מעט היא מעריכה את עצמה?!!!
כן, אני יודעת שזה פוסט ארוך, אבל מרגיש לי נכון לשתף אתכם ואם הגעתם עד כאן אתם כנראה כבר מוכנים לתובנות ולהמשך…
אצל רובנו שנות ההתבגרות הן שנים מאתגרות.
אנחנו מנסים לגבש זהות, להיות כמו כולם ועם זאת להרגיש מיוחדים ומעניינים, להתאים את עצמנו למסגרות החינוך שדורשות מאיתנו חשיבה מאד מרובעת ועם זאת לפרוץ מתוך זה למקומות שבהם אנחנו מבינים מי אנחנו ומפתחים אישיות אותנטית… לא פשוט.
הפוסט הזה על המתנות שקיבלנו, ואנחנו לא רואים.
על האהבה שיש בנו לעצמנו שסגורה מאחורי אינספור התניות והשוואות ואמונות שכך צריך לעשות, וכך צריך להיראות, וכך צריך לחשוב…
כמה עצב היה במשפט שלה: "אני מעריצה אותך".
כמה עצב יש בי עכשיו על חוסר היכולת הרגשית שלי להכיל אותה בתקופה מלאת הורמונים ומטלטלת,
אני רוצה לחבק אותה, לרדת על הברכיים ולהודות לה על היכולת שלה לבטא את מה שהיא הרגישה, על היכולת שלה לומר לי משהו שאף אחד לא אמר לי קודם ובעצם גם לא הרבה שנים אחר כך, על היכולת שלה להביע את הרגש שלה, גם אם הוא כואב, אפילו משפיל לתיכוניסטית שלא מעזה לצאת אל קידמת הבמה ולהראות כמה שהיא יפה, מוכשרת, ענקית, כמה שהיא נפלאה כשהיא רק מעזה לפרוס את הכנפיים היפהפיות שלה ולהיות מי שהיא באמת, הרקדנית המוכשרת ביותר שהייתה בכל השכבה…
נאוה, אני אוהבת אותך.
ואני גאה במי שהפכת להיות – אחת המורות הבולטות לריקוד בכל העיר.
את חלק חשוב בפאזל של החיים שלי שלימד אותי לאט לאט איך לראות, לקבל ולאהוב את עצמי.
תודה!

מוזמנים לשתף:

מוזמנים ליצור איתי קשר