חג האהבה של פנחס ולאה

A senior couple is holding hands
חג האהבה של פנחס ולאה
==================
כל שנה בחג האהבה של הנוצרים פנחס ולאה מתלבשים יפה, "מתחתכים" הם קוראים לזה, ובדיוק בשעה 3 בצהריים יוצאים מהבית.
פנחס תמיד לובש את המכנסיים האפורים עם הגוון הנוצץ והקפל שכבר התקשח מרוב הגיהוצים של לאה, וכל פעם מחדש מחייך לעצמו כי הם עדיין נסגרים עליו. יום האהבה זה לא יום לחשוב על היקפי המותניים.
לאה שמה פודרה מיוחדת עם קצת נוצצים, לובשת את השמלה השחורה עם המחשוף העגול שמדגיש את הצוואר הארוך שלה, עונדת את שרשרת הפנינים שפנחס הביא לה במתנה לכבוד שנת היובל לנישואים שלהם, ומרוצה מעצמה מאד כי גם בפרופיל היא נראית ממש טוב, התחת לא נמוך מדי והבטן לא בולטת.
וככה, בדיוק בשעה 3 בצהריים, "ברוב טקס בישבן" כמו שמאיר אריאל שהם מאד אהבו היה שר, הם היו מכבים את כל האורות, מורידים את הצ'ופצ'יק של הגז, נועלים תריסים וחלונות ויוצאים מהבית.
הם תמיד נראו שונים ככה באמצע היום באמצע השבוע.
כולם סביבם רצים וממהרים, אמהות לחוצות להוציא את הילדים מהגן, מכוניות צופרות כדי להגיע יותר מהר לא חשוב לאן, ילדים שסיימו בית ספר הולכים חבורות חבורות צוחקים ונתקלים אחד בשני כל הזמן…
ופנחס ולאה תמיד עומדים כמה רגעים, כאילו שעון פנימי מתקתק בתוכם, ככה בלי לומר מילה אחד לשני ואפילו בלי להחליף מבט, נושמים עמוק, מתרגלים לכל מה שקורה בחוץ, ופונים בבת אחת ימינה לכיוון השדרה.
כל שנה באותה השעה בדיוק.
כל שנה אותו המסלול.
כל שנה יד ביד, בלבוש חגיגי ומכובד, הם היו מתחילים את החגיגה הפרטית שלהם.
בנחת, גם בגלל הגיל וגם בגלל שכל היום עוד לפניהם, הם פוסעים אל הקפה הפינתי, זה שקיים שם עוד מהתקופה שגרו בשכירות ברחוב המקביל, מתיישבים באנחת רווחה קטנה, כי בכל זאת הברכיים כבר לא מה שהיו פעם, ומזמינים את אותו הדבר בדיוק: מיץ גזר עם רימונים ללאה ושליש כוס בירה לפנחס. עדיף עם הרבה קצף, בבקשה.
ורק אז היו מתחילים לשוחח, ככה בשקט ביניהם, על זה ששוב יש בעל בית חדש לקפה, ושהמלצרים שפעם היו מכירים אותם ומחייכים אליהם כבר התחלפו מזמן, ועל זה שהמחירים כל הזמן עולים והכוסות נהיות יותר קטנות, ועל האנשים שעוברים לפניהם ברחוב, על האופניים, על הבגדים, על הזוגות…
אף פעם לא נגמרו להם נושאי השיחה.
האמת, שחברה של לאה, רבקה, תמיד קינאה בה על זה ואפילו אמרה לה שכמה כיף לה שפנחס נהנה לדבר איתה על הכל, ותמיד במיוחד ביום האהבה, לאה הייתה אומרת לו את זה, והוא היה מחייך ואומר – "איתך אני יכול לדבר שעות וגם לשתוק כל היום".
וזה היה הסימן לקום, להזמין מונית שתיקח אותם אל נורית, הבת הבכורה, זו שנפרדה מהם לפני כמעט 20 שנה והשאירה את התאומות עם עידן, החתן שהם כל כך אוהבים שכבר התחתן ויש לו בת נוספת שבשבילם היא כמו עוד נכדה.
והם פוסעים לאיטם בשבילי המקום המוכר, מביטים באבנים שמחזירות להם מבט אטום כאומרות: עוד פעם אתם כאן? לא נמאס לכם לבוא כל שנה? אין לכם מקום טוב יותר לחגוג את יום האהבה?
ואז, תמיד באותו המקום על השביל, פנחס אוחז בידה הקטנה של לאה ונותן לה לחיצה, כאילו לעודד אותה, להזכיר לה שהיא לא לבד ושהוא כאן לידה, למרות שברור לו שהיא יודעת, אבל זה גם קצת בשבילו, והם ניגשים יד ביד לקבר של נורית, מלטפים בעדינות, נאחזים אחד בשני ומחכים לשקיעה.
ורק אחרי שהשמש שוקעת הם שבים על עקבותיהם לאט לאט, לא ממהרים, כל הערב עוד לפניהם, אבל הם יודעים שהם ביקרו במקום הכי חשוב עבורם, המקום שבו האהבה לא מתה לעולם.

מוזמנים לשתף:

מוזמנים ליצור איתי קשר