העבודה הכי חשובה בעולם

Young & Old Hands, Friendship
ידעתי שהיא תבוא אלי, ידעתי.
ברגע שראיתי אותה נכנסת לקניון, נעמדת בצד ומנסה להבין לאן היא אמורה ללכת. טוב, זו לא חוכמה. אני כבר מזהה את האנשים האלו מקילומטרים. 
בעיקר נשים.
גברים חושבים אחרת, כאילו זו איזו פגיעה בגבריות שלהם לגשת אלי ולשאול.
כבר מכירה אותם, את כל החוכמולוגים האלו. מזהה אותם מקילומטרים.
מסתכלים עלי אבל לא ניגשים.
עולים במדרגות הנעות בצד אחד, יורדים בצד השני, מסתובבים כמו פורפרות.
אני, מה אכפת לי?
משלמים לי לפי שעה.
מצידי שיפרפרו כמה שבא להם. לי לא אכפת.
אבל לפעמים, כשנכנסת איזו זקנה אני קצת מרחמת עליה, עושה לה עם העיניים חיוך כזה שתבוא, שתרגיש נוח לשאול אותי, כי אני יש לי כבוד לזקנים.
האמת שאם הייתי יכולה לחבק את כל הזקנים בעולם ולגרום להם לחייך הייתי עושה את זה. הייתי לוקחת כל אחד מהם ביד, סוחבת עבורו את התיק, עוזרת לו במדרגות הנעות או במעלית, בודקת שהוא לא הולך לאיבוד ושהילדים שמתרוצצים לא נתקלים בו ומעיפים אותו בלי לשים לב.
כי פעם זה קרה. ראיתי במו שתי עיני איך שני ילדים בני בערך 8 כזה, רצו אחד אחרי השני ובכלל לא ראו את האישה הזקנה שבדיוק ירדה במדרגות הנעות ועפו עליה. פשוט עפו עליה שניהם, והיא מסכנה, איבדה את השיווי משקל שלה והמקל עם השלוש רגליים נפל והיא ניסתה לתפוס במעקה, אבל המעקה זז, והיא אפילו לא הוציאה קול מההלם והיה בלגאן שלם, והקב"ט של הקניון הזמין אמבולנס, ושני פרמדיקים הגיעו עם אלונקה ולקחו אותה אני לא יודעת לאן.
ומאז אני משגיחה עליהם בשתי עיניים, על הזקנים.
באמת שלא יודעת מי דואג להם בבית, אבל כאן אני בודקת, ואם ילדים רצים אני צועקת להם שיירגעו ואם יש זקנה אני עושה לה עם העיניים חיוך כזה שבא לה לבוא אלי ולשאול איך להגיע לחנות הזו או לקפה הזה ואומרת לה שבכל בעיה שיש לה אני כאן, לא זזה מהמקום.
כי תכל'ס אני באמת לא זזה מפה. אסור לי לעזוב את העמדה.
רוב האנשים ממש מעצבנים.
נגיד, אם אני מדברת עם מישהו ומגיעה מישהי שחושבת שהיא יותר חשובה ועושה לי פרצופים של לחוצה כזו, אז אני לפעמים סתם מתנחמדת ומאריכה בשיחה כי מי היא חושבת שהיא?! למה בעצבים, למה?
לכולם אין זמן.
פעם זה היה אחרת. פעם אנשים באמת היו יותר נחמדים. היו ניגשים אלי: "סליחה גבירתי", "בבקשה אני צריכה עזרה" וכאלה. היום – איפה?! "תגידי, איפה אני מוצא את…" ככה בלי סבלנות. אין להם זמן.
ואני? לי יש את כל הזמן שבעולם.
כל יום מתשע עד חמש אני יושבת כאן בעמדה, בודקת שאין זקנים שהולכים לאיבוד, משגיחה על הילדים שלא יעשו יותר מדי בלגן, מכוונת אנשים לאן שהם רוצים להגיע ונהנית מכל רגע.
הבן שלי רוני, כבר כמעט 39 שיהיה בריא, לא מבין מה יש לי לחפש כאן. אמא, הוא אומר, מה העבודה הזו? את לא משתעממת לשבת ככה כל היום בעמדה?
וכמה שאני מנסה להסביר לו הוא לא מבין. הוא לא רואה כמה התפקיד שלי חשוב וכמה העבודה שלי עוזרת לאנשים וכמה זה לא מובן מאליו לעזור.
כי מה בסך הכל אני עושה?
עוזרת לאנשים לא ללכת לאיבוד.
תגידו ת'אמת – זה לא הדבר הכי חשוב בעולם?!

מוזמנים לשתף:

מוזמנים ליצור איתי קשר